מזה ביקורתיות יתר

ההודים מחלקים את ההתנהגות האנושית לשלוש – למחשבה, לדיבור ולמעשה.
כל התנהגות שהיא, כמעט, מתחילה מן המחשבה. הדיבור הופך את המחשבה למוחשית יותר, וההתנהגות מעגנת אותה אף יותר בעולם החומר.
כשאינך שומרת את הביקורתיות שלך לעצמך, אלא חולקת אותה עם הזולת – שלרוב, אגב, ובצדק, לא מעריך זאת כלל, את גורמת לעצמך ולאחרים נזק, וחבל.
 

מה ככ גרוע בביקורתיות יתר

האמת היא שכל ביקורת היא ביקורתיות יתר.
את לא חייבת לקבל את זה, אבל בואי ננסה לבדוק אם זה עובד.
לעתים רחוקות מאוד יש בביקורת תועלת כלשהי לטווח ארוך. בדרך כלל אנחנו רק מפסידים ממנה – האווירה נעכרת, האנשים שעליהם מתחנו ביקורת נפגעו – גם אם הם הסתירו או הכחישו זאת, ואנחנו הפכנו בעיניהם לאנשים בעלי פוטנציאל להכאיב – ועל כן הם יתרחקו ממנו (בהנחה שהם יכולים, ועושים את מה שטוב עבורם).
האם זה באמת מה שאת רוצה ליצור בזוגיות שלך?
 

מה ההבדל בין ביקורתיות לביקורתיות יתר

לפני שאנחנו מעוניינים לשנות אנשים אחרים, כדאי מאוד שנבחן לפני כן את מניענו. אולי בעצם אנחנו כועסים, אפילו רק קצת, על האנשים שמעוררים בנו ביקורת? אולי בפנים עמוק בלב אנחנו בעצם מעוניינים לפגוע בהם? אולי סתם אין לנו סבלנות הערב, וכל דבר קטן מפריע לנו? אולי דברים מסויימים מעלים אצלינו תגובות שאינן קשורות כלל לאנשים שאיתנו?
כל אלה יוצרים ביקורתיות יתר. קרי – גם אם הביקורתיות פה מוצדקת, הפגיעה באנשים אינה מוצדקת, ולכן זו אינה סתם ביקורתיות, אלא ביקורתיות יתר.
בשורה התחתונה – אנחנו מתעצבנות כי אנחנו מתעצבנות, לאו דווקא משום שמישהו אחר היה לא בסדר. נכון, הוא עיצבן אותך – זה לא יכול להיות אחרת אם יש ביניכם קשר קרוב, אהבה או זוגיות, נכון?
 

אם את חייבת – איך לפעול באופן נקי מביקורתיות יתר

רק אחרי שבחנו את המניעים שלנו והגענו למסקנה שהנסיון לשנות את התנהגותם של אנשים אחרים הינו למען טובתם הבלעדית, כדאי שנהיה כנים מספיק כדי להציג את הדברים כפי שהם: אני מרגישה... אני סבורה... אני מבקשת ש... אני יודעת שאין לי כל זכות ל..., ושקרוב לוודאי שאינני צודקת, ובכל זאת, אהיה אסירת תודה ביותר אם...
אם תפני אליו ככה, במקום בגישה ביקורתית, יש הרבה יותר סיכוי שתקבלי את מה שאת רוצה – אלא אם כן מה שאת רוצה זה שק איגרוף, להטיח בו את הכעס והתיסכול שלך ):
'ביקורת בונה' היא פיקציה, ברוב המקרים. כל נסיון שהוא לשנות אנשים אחרים אינו אמור כלל להופיע כביקורת, משום שאין לנו כל סיבה כדאית באמת (ואולי גם שום זכות) למתוח ביקורת על אנשים אחרים. כאמור, ברוב המקרים הדבר רק יגרום לכאב, ולא ישא כל תוצאות לטווח ארוך (חוץ מאשר להרחיק אותם מאתנו.)
 
ועכשיו, חזרה לביקורת שעוד לא עברה את דל שפתינו, אלא נשארה בתוך מוחינו פנימה:
 

האמונות שמולידות ביישנות וביקורתיות יתר

גם הביישנות וגם הביקורתיות משגשגות על המצע העשיר של האמונה לפיה יש דברים שהם בסדר, לעומת דברים שהם לא בסדר. חוויית הבושה, החוויה של להיות לא בסדר היא כל-כך לא נעימה, עד שכדי להמנע ממנה מנסים רוב האנשים רוב הזמן להיות בסדר ולהחשב לבסדר. (אלו שאינם מסכימים עימי מוזמנים לנסות ולהזכר בכל אותן מריבות ממושכות, ונטולות טעם שעסקו בסוגיה האווילית - מי היה בסדר, ומי היה לא בסדר.)
אין צורך לקבל את הנחת היסוד הזו, אך כדאי להתייחס אליה כאל 'הנחת עבודה', כלומר – בוא נניח שאכן, כולם בסדר, ונראה מה קורה...
 

איך את משמרת ביקורתיות יתר בחייך

כאשר עוברת במוחך מחשבה ביקורתית, את למעשה נותנת תוקף מחודש לתפיסה לפיה יש דברים שהם בסדר, ויש דברים שהם לא בסדר.
כמו כל אמונה אחרת, גם האמונה בקיומם של בסדר ושל לא בסדר יכולה להיות נכונה ואמיתית, או בלתי נכונה ושקרית. אך כאשר אני שבה ומתקפת אמונה זו, אני למעשה חוזרת ודנה את עצמי לחיים בפחד שמא אפול אף אני לקטגוריה של הלא בסדר. לפחד הזה קוראים ביישנות.
כדי להמנע מהפחד הזה את אולי שופטת ומבקרת את כל מי שחושב, מדבר או מתנהג אחרת ממה שנראה לך בסדר – וכך את משמרת את ביקורתיות היתר בחייך.
 

ההרגל האיום של ביקורתיות יתר

חשיבה ביקורתית וביקורתיות יתר הם בסך הכל הרגל.
רוב סוגי ההתנהגות שלנו מבוססים על הרגלים – הרגלי אכילה, הרגלי שינה, הרגלי שיחה, וגם – הרגלי חשיבה, כמובן. ההרגלים הופכים את החיים ל'יעילים' יותר, כאשר אנחנו נאלצים להשקיע פחות משאבים של זמן ותשומת לב בקבלת החלטות. מאידך, יש גם הרגלים הרסניים (כדוגמת עישון, למשל).
ביקורתיות יתר הינה אחד מהרגלי החשיבה ההרסניים ביותר – משום שהיא גורמת לנו לעולם לפחד פן נהיה לא בסדר, או להתווכח ולריב על כך שהיינו כן בסדר, ועצם הפיכתה להרגל הוא שמעגן אותה בחיי היומיום שלנו, ומקבע אותנו בהרגל הביישנות, והפחד ממה יאמרו. ביקורתיות יתר היא אחד הכלים האפקטיביים ביותר שיש לך כדי להרוס כל אהבה וכל מערכת יחסים בחייך.
 
לסיום, אין לי אלא להמליץ שוב על התרגיל שהצעתי לעיל, או על כל תרגיל אחר, כדי להרוויח יותר מודעות ופחות התנהגות לפי ההרגל המגונה של ביקורתיות יתר – כלפי עצמך או כלפי מי שאת אוהבת.
 
© מיכל רון, מרץ 2004