למה לוותר על רכילות אחרי שנפגעת

כשנפגעת - זה כמו פצע, ורכילות זה כמו זיהום.
כשאת פגועה, אפשר להפוך את זה לרכילות - שכולם יבואו לראות את הפצע, ויגעו באצבעות, והרכילות הזו מזהמת.
ובמקום רכילות, ואפשר גם ללכת לפינה עם הפצע, לשטוף במים, לצאת מההלם, ולתת רק למישהו אחד – שיודע מה שהוא עושה, לטפל בך. בדרך כלל זו אמא או חברה טובה, אבל זה מישהו אחד, ולא הופכים את זה לרכילות, לא מספרים לכל העולם.
אחר-כך, למשך כמה זמן, כדאי להמשיך ולעקוב אחרי המצב, לראות שהוא משתפר, ותמיד – לא עם כולם, אלא במקום שקט ונקי, במרפאה, עם רופא.
רק כשזה כבר כמעט גמור וסגור ומרופא אפשר להוריד את התחבושות, לענות למי ששואל 'מה קרה' – ואז זה כבר לא רכילות, כי אין לזה את המטען הרגשי.
ככה גם כשקורה לנו משהו בחיים.
 

רכילות, או לספר לחבר'ה

רכילות זה כשמספרים לכולם, ואז כולם -

• מכניסים את עצמם לסיפור, במקום לראות שזה הסיפור שלנו ולא שלהם (למשל: "אל תוותרי לו, איך הוא מעז, וכו'" – כשהם מגיבים רגשית, כאילו שלהם זה קרה.) רכילות הופכת משהו פרטי למשהו ציבורי.
• כולם מנסים להשפיע על מה שנעשה, במקום להניח לנו להחליט לבד, למשל – משום שהם חושבים שהם יודעים יותר טוב. משום שבחרת להפוך את זה לרכילות – ברור, לכאורה, שאת רוצה שיגידו לך מה לעשות, ואז – במקום לקבל תמיכה רגשית, את הופכת לשיחת היום – לאו דווקא בצורה חיובית, ולאייטם רכילות.
• כולם מבלבלים לנו את המוח, ואז קשה לנו יותר לקבל החלטות ממקום מאוזן ומדוייק עבורנו. מרוב רכילות כבר קשה לנו להפריד בין הרצון בתמיכה רגשית, לרצון לקבל תשומת לב, לכעס על מי שפגע בנו והרצון לפגוע בו חזרה, ובין החיפוש אחר עצה טובה ממישהו שיגיד לנו מה לעשות.
• כולם פועלים לפי האינטרסים שלהם, ולא תמיד לפי שלנו. ואת זה חשוב מאוד לזכור, כי רכילות היא אף פעם לא האינטרס שלך!

במקום רכילות אפשר לפתור עניינים בצורה נקיה

תמיד אפשר לבחור באופציה של הרכילות, ללכלך על מי שכועסים עליו, לרכל עליו, ולנסות להעניש אותו, לצאת צודקת ולזכות בנקודות חברתיות. אבל אפשר גם לבחור לטפל במה שקרה לנו כאילו זה היה פצע, משמע – בסביבה נקיה, עם איש מקצוע, ובאמצעים שמאפשרים ריפוי. 
 
© מיכל רון, יוני 2006